הארמון המפואר שבפרברי וינה הוא מקום בעל חשיבות היסטורית נעלה ועל סיפורו ויופיו ניתן לדבר ארוכות. מאמר זה מתמקד בהיסטוריה של ארמון שונברון וכיצד הפך מאזור חקלאי פשוט למתחם המפואר שעודנו עומד במלוא תפארתו כיום. אם אין בכוונתכם להעמיק בהיסטוריה של המקום, תוכלו לקרוא במאמר אחר שהכנו על כל האטרקציות, המוזיאונים והפעילויות שבמתחם הארמון. למעבר למאמר על האטרקציות במתחם ארמון שונברון.
סיפורו של הארמון – מאיזור צייד לפאר מלכים
כשעומדים ברחבת השונברון המפוארת ומביטים סביב קשה לדמיין שבעבר היה זה איזור די נטוש בפרברי העיר וינה ששימש כאיזור ציד וחקלאות. למעשה, שמו המקורי של מתחם שונברון הוא קאטרבורג (Katterburg) והוא היה בשימוש חקלאי עוד מימי הביניים, ובמאה ה-14 היו במתחם חווה עם תחנת רוח וכן מספר כרמים ושדות.
במאה ה-16, בני משפחת הבסבורג שמו את עיניהם על המתחם, ומקסימיליאן השני רכש אותו והפך אותו למתחם גידול צבאים ואיילים. לאחר מות מקסימיליאן, עבר מתחם לידי רודולף השני שלא ראה בו חשיבות כלשהי ובקושי דאג לתחזק אותו.
בתחילת המאה ה-17 קיבל השליט מתיאס את המתחם לרשותו והפך אותו לאיזור הציד שלו. האגדה מספרת כי יום אחד, בעת שמתיאס הולך ברחבי איזור הציד שלו בחיפוש אחר מטרה נאה, הוא הגיע לאיזור ובו מעיין יפה (בגרמנית המילים מעיין יפה נהגות כ-שונר ברוננן , Schöner Brunnen). על שם המעיין היפה והנסתר קיבל המתחם את שמו המוכר – שונברון.
לאחר מותו של מתיאס עבר איזור הציד לחזקת פרדיננד השני ואישתו אלאונורה פון גונזאגה. שניהם היו חובבי ציד מושבעים ושונברון היה המקום המושלם בשביל אירועי הציד שלהם. כשפרדיננד השני נפטר בטרם עת, קיבלה אלאונורה שליטה מלאה על המתחם וזו הורתה על בניית בית אחוזה מפואר כיאה למעמדה. בניית בית האחוזה הסתיימה בשנת 1642, ובאותה השנה הוחלף שם המתחם באופן רשמי מקאטרבורג לשונברון.
בשנת 1683, בעת המצור העות'מני על וינה, נפגע בית האחוזה כתוצאה מפעולות ביזה של החיילים התורכים. הפגיעה בבית האחוזה הייתה סיבה טובה לשפץ ולשנות אותו. בתקופה זו היה בשלטון לאופולד הראשון שהחליט לתת את שונברון לבנו, יורש העצר יוזף, ולבנות עבורו מבנה מגורים מרהיב ביופיו. תכנון ובניית ארמון המגורים החדש נעשו על ידי ארכיטקט הבארוק המפורסם יוהאן ברנהארד פישר פון ארלך (Johann Bernhard Fischer von Erlach). תוכניותיו של הארכיטקט פון ארלך היו שאפתניות עד מאוד.
בניית הארמון החלה בשנת 1696. בית האחוזה ההרוס שהיה בשונברון שימש כבסיס שעליו נבנה הארמון. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1700, הושלם המבנה המרכזי של הארמון, אך בעיות כלכליות ומלחמות גרמו להפסקת הבנייה לחלוטין, כך שאגפי הארמון לא הושלמו לחלוטין.
הארמון הבנוי למחצה היה לבית מגוריה של וילהלמינה אמלי לאחר מות בעלה, יוזף הראשון.
בשנת 1728, עבר שונברון לבעלותו של הקיסר צ'ארלס שהיה אחיו של יוזף וירש את הכתר לאחר מות אחיו. עבור צ'ארלס היה שונברון מעון צייד בלבד והוא השתמש במקום בעיקר כמתחם ציד פסיונים (סוג של ציפור). בסופו של דבר, העניק את הארמון לבתו מריה תרזה שאהבה את הארמון והגנים שלו עד מאוד. חיבתה הרבה של מריה תרזה לארמון והגנים היא למעשה הסיבה העיקרית לכך שהוא הפך להיות מקום כה חשוב ומפואר.
מריה תרזה – "המושיעה" של ארמון שונברון
בתקופת שילטונה של מריה תרזה הפך שונברון למרכז מלכותי ופוליטי. בהוראתה הוסב הארמון הישן לארמון מלכותי – מעון הקיץ של בית הבסבורג!
שלב הפיתוח הראשון של הארמון התקיים בין השנים 1743 ל-1749 בפיקוחו של הארכיטקט המחונן ניקולאוס פקאסי (Nikolaus Pacassi). המבנה המקורי נשתמר ברובו ובעיקר התווספו אליו אגפים נוספים ומפוארים ששימשו למגוריהם של בני המלוכה. חצר הארמון שונתה והורחבה כדי לאפשר חניית כרכרות וכן נבנו בתי חממה לגידול מיני פירות. עבור מריה תרזה נבנה גם בית תיאטרון בו הופיעו בין השאר ילדיה כזמרים ושחקנים.
בחודשי הקיץ היו מתגוררים ועובדים בארמון לא פחות מ-1000 איש!
שלב הפיתוח השני של הארמון נמשך כ-10 שנים בין 1753 ל-1763. משפחת המלוכה הלכה וגדלה בקצב מהיר ולכן התמקדה הבנייה בעיקר בהגדלת מרחב המגורים בארמון ובבניית דירות נוספות עבור בני הבסבורג. נוסף על כך, הושקעו משאבים רבים בשיפוץ חדרי האירוח והאירועים של הארמון. חדרים אלה עוטרו בציורי תקרה ופיתוחים מרשימים על קירותיהם. גם החדרים הפונים לעבר הגנים שופצו ועוטרו בסגנון הרוקוקו המשלב מראות ועיטורי קיר מרשימים. בשל התעניינותה של מריה תרזה באומנות המזרח הרחוק נבנו מספר חדרים ששימשו לאחסון אוספי החצפים האסייתים שלה – מיני פורצלן, משי, לכה ועוד.
מותו של פרנץ שטפן, בעלה של מריה תרזה, בשנת 1765 היה אירוע טראגי עבורה שהוביל למספר שינויים בארמון. את חדר הלימוד של בעלה, הפכה מריה תרזה לחזר זיכרון ועיצבה אותו בצורה מפוארת להפליא, עיצוב שנשמר עד היום.
הפרוקייט האחרון אותו יזמה מריה תרזה היה עיצוב הגנים של הארמון. עבודות הפיתוח של גני הארמון נעשו על ידי הארכיטקט המוכשר יוהאן פרדיננד הטצנדורף פון הוהנברג. תחת פיקוחו ניבנו מספר מבנים בגני הארמון כדוגמת הגלורייטה (Gloriette), מזרקת נפטון, ההריסות הרומיות, מזרקת האובליסק. בנוסף, ברחבי הפארק הוצבו פסלים בסגנון עתיק. השלמת עבודות השדרוג של הארמון והגנים הושלמה מעט לפני מותה של מריה תרזה בשנת 1780.
לאחר מותה של מריה תרזה, הפסיק הארמון לשמש כמעון הקיץ של בני המלוכה ובמשך כ-12 שנים לא נעשה בו שימוש עד שהקיסר פרנץ השני עלה לשלטון.
בזמן המלחמות הנפוליאוניות, בשנים 1805 ו-1809 היה הארמון תחת שליטתו של המצביא הצרפתי נפוליאון שהתגורר בארמון בכבודו ובעצמו והפך את חדר הזיכרון המרהיב שמריה תרזה עצבה לזיכרון בעלה למרכז הפיקוד שלו.
נצחונו של נפוליאון הביא להתפרקותה של האיפריה הרומית הקדושה, בשנת 1806, ולאחריה הוקמה האימפריה האוסטרית. הקיסר פרנץ השני המשיך להיות השליט של האימפריה החדשה והוא הוביל שיפוצים נרחבים בארמון כדי לשדרג אותו בהתאם לסטנדרטים של התקופה. הארכיטקט יוהאן אמאן היה האחראי על מלאכת השיפוצים ועבודתו בהחלט הובילה לשינויים במראה הארמון (לא ממש לטובה). אמאן דאג להסיר את העיטורים המרשימים שהיו על הקירות החיצוניים של הארמון והותיר רק מעטים מהם. קירותיו החיצוניים של הארמון הפכו מעט פשוטים ורגילים וככה הם נשתמרו עד היום.
לאחר סיום שלטונו של הקיסר פרנץ השני, עלה לשלטון הקיסר פרנץ יוזף. פרנץ יוזף נולד וגדל בארמון שונברון והארמון היה אהוב עליו עד מאוד. למעשה, בחלק ניכר מחייו התגורר הקיסר פרנץ יוזף בשונברון עד מותו בשנת 1916.
כהכנות לחתונתו של פרנץ יוזף עם הדוכסית אליזבת' נערכו שיפוצים בדירות האגף הארמון המערבי אשר יועדו לשמש כמקום המגורים שלה. לימים התגוררו בחלק זה של הארמון גם ילדיהם של פרנץ יוזף ואליזבת'.
בין השנים 1869 ו-1873 עבר הארמון את השיפוץ האחרון המשמעותי שלו. שיפוץ זה נעשה לקראת אירוע עולמי שתוכנן להתקיים בוינה ב-1873. השיפוץ כלל בעיקר שחזור ושימור של עיטורי הרוקוקו שבחדרי הארמון. בנוסף, חדרי האירוח הגדולים של הארמון – הגלריה הגדולה והקטנה, עברו שיפוצים שבהם כוסו הקירות בשטיחי קיר יפים.
מדוע הארמון צהוב?
צבע הקירות החיצוניים של שונברון הוא גוון צהוב בהיר. גוון זה קיבל את הכינוי "צהוב שונברון". רבים נוטים לחשוב כי מאז ומעולם היה ארמון שונברון צהוב, אך למעשה לא כך הדבר. צביעת הארמון בצהוב נעשתה ככול הנראה רק במחצית המאה ה-19.
הצבעים המקוריים של הארמון היו כתום בהיר, בז', אדום, אפור או זהב. החוקרים משערים כי צביעת הארמון בצהוב נעשתה כזכר לימיה של מריה תרזה בהם היה הארמון צבוע בצבע בז' או כתום בהיר.
